יום שלישי, 13 בספטמבר 2011

סימנים של שינוי


סוף הקיץ, כמעט ריח של סתיו באוויר. רק סימנים קטנים...

הגיגים נוגים...
לאט לאט אני מתחילה לחזור. לחזור לשגרה, לחזור למסלול, לחזור לעבודה שוטפת. האפונה העדינה כבר בת ארבעה חודשים! במחשבה שניה, חשבתי שזה לאט לאט, אבל פתאום הבנתי שכל כך שכנעתי את עצמי שיש לי זמן וחופשת לידה, עד שאמרתי "כן" בלי לחשוב יותר מדי לכמה פרויקטים לחוצים ועכשיו אין לי לא זמן ולא חופשה. ופתאום גיליתי כמה התגעגעתי לזה. תיכף ראש השנה ולא יכולתי להשאיר אתכם בלי שום דבר לכבוד החג.


שמתם לב לזה שכל כתבות החגים דומות? הגיגים נוגים על ריח החגים או הסתיו שבאוויר, העונה המתחלפת, ריחות התבשילים ממטבחה של אמא... אותו דבר מדי שנה. צפוי, חוזר על עצמו, אבל יש בזה משהו יפה. גלגל השנה והחזרה אל המוכר והאהוב. הקולות, הניחוחות והטעמים שלוקחים אותנו אל הילדות ואל מחוזות הזיכרון של השנים שעברו. החגים, על תוכנם המשפחתי, מביאים איתם באופן טבעי את ההתרפקות על מה שהיה ועל מי שהיינו, ורוחות הסתיו, עם אדי ראש הדג המתבשל, נושאים עימם גם את חשבון הנפש המתבקש. השקילה והאיזון של מה עשינו, איפה היינו וכמה זה יעלה לנו בשנה הבאה.

מחשבות על מה שהיינו ועל מה שעומד להיות
כל זה לא משאיר מקום לעוד הרבה מחשבות, אבל מצד שני, אם מוצאים עוד קצת ספייס בתוך הראש וחושבים על זה, הרי שמדובר בסופו של דבר על ההיפך בדיוק, לא? על מה אנחנו מדברים כשאנו נכנסים אל תוך השנה החדשה? על התחדשות. ראש השנה הוא חג של פתיחה, של התחלה. שנה חדשה ואיתה שאיפות ותכנונים. אני מעדיפה לערוך את דו"ח המצפון השנתי שלי במהלך חודש אלול כדי שעם פרוץ החג אוכל להתמקד במה שיהיה ולא במה שהיה.

קצת מבלבל עם כל הישן והחדש הזה... אני אוהבת מאוד את מנהגי החגים. במיוחד את אלה הפרטיים של המשפחה. יש משהו מאוד מרגיע ובטוח בידיעה שיש דברים שחוזרים על עצמם כל שנה ולא ישתנו לעולם. אני יודעת למשל שגם השנה, כמו בכל שנה, אבא שלי יעביר כף עם גרגרי רימון למישהו שיושב בצד השני של השולחן. כמו בכל שנה חלקם יפלו בחינניות על המפה הלבנה. כמו בכל שנה אמא שלי תשאל אם לא היה עדיף להשתמש בצלוחית. אני יודעת למשל, שבמשפחה שלו, מישהו יאמר בלחישה לאחד הילדים לשאול בקול רם אם רימון משאיר כתם על החולצה הלבנה. כמו בכל שנה אמא של אותו ילד תסתובב, תסקור את חולצתו בבהלה וכולם יצחקו. כמו בכל שנה זו אותה אמא ואותו ילד.

מנהגים ונוסטלגיה הם סוג של דבק שמחזיק אותנו בתוך החיבוק החם של המעגלים שלנו. אם זה המעגל המשפחתי, החברים או המעגל הרחב אך המהודק המכונה עם ישראל. עם זאת, זו בדיוק התקופה לחשוב דווקא על חידוש, על שינוי. בוודאי שלא צריך להחליף את המנהגים הנפלאים שלנו, אבל אפשר לנסות לרענן קצת. לא בא לכם משהו חדש? משהו שיסמן שהנה, השנה זה יקרה! הדבר הקטן הזה שיזיז אותנו ולו רק מילימטר מהמשבצת המוכרת והידועה.

לא צריך להשתולל. אני לא מבקשת שתתפטרו מהעבודה ותצאו להקים חווה אקולוגית לגידול סוקולנטים על הר בצפון מלזיה (וגם לא באמת בדקתי אם יש הרים בצפון מלזיה). תנו לעצמכם את ההזדמנות לקחת את השגרה הצפויה ולהכניס בה שינוי קטן, כמו סוג של דחיפה קטנה למסלול מקביל ומעט שונה. לכו על שינויים קטנים, אופטימיים, שיגררו אחריהם הרגשה טיפה אחרת. כמו סוג של ניסוי מדעי: אף פעם לא לבשת אדום? זה הזמן לנסות. תתחילי מצעיף. לשמלת ערב נגיע בהמשך. השביל בשיער שלך כבר שנים מסורק לצד שמאל? נסה פעם אחת ימינה. מי יודע? אולי משהו טוב יקרה... השינוי הקטן ייתן את הסימן להתחדשות ומשם הדרך אל הצמיחה והפריחה כבר תסלול את עצמה עבורכם.

ראש השנה הוא הרי חג של סימנים. כולם סימנים אופטימיים וסוגים שונים של איחולים ובקשות לשנה החדשה. אז מה יותר טבעי ומתבקש מלהכניס מעט התחדשות בסימנים עצמם?  אני לקחתי את סימני החג המסורתיים והלבשתי אותם קצת אחרת. הגזר הוא עדיין אותו גזר אבל לא חייבים לאכול בכל שנה צימעס... אפשר לנסות שנה אחת סורבה גזר (המתכון בפוסט הבא, בעוד כמה ימים).  לכבוד סימני החג נולדו בשנים הקודמות גם כדורי סלק מזוגגים ביין רימונים וגם עוגיות תמרים ושומשום מיתולוגיות, שהפכו לאחד הלהיטים הגדולים של כל הזמנים. אפשר להגיש מנת פתיחה חגיגית המורכבת ממספר מנות סימנים קטנות או לשלב את הסימנים לאורך כל ארוחת החג, מן המנה הראשונה עד הקינוח.

במסורת ה"יהי רצון" ישנם סימנים מוכרים וידועים שעולים כמעט על כל שולחן. רימון, גזר, תמרים וכמובן תפוח בדבש, אך נתקלתי גם בסימנים מיוחדים, שצורפו אל שולחן החג כמסורת משפחתית פרטית. למשל משפחה שהוסיפה אכילת עוגיות או מאכלים המכילים חמאה ועליהם אומרים "יהי רצון שתמיד יחמיאו לנו ותמיד נזכור להחמיא לאחרים". במשפחה אחרת אוכלים אפונה ואומרים "יהי רצון שנצליח בכל אשר נפנה". טוב, זה לא תמיד אחד לאחד אבל תודו שזה נחמד מאוד. עוד אחד שאהבתי – אוכלים פרוסות קרמבולה (יש גם מיובשת) ואומרים "יהי רצון שנרבה ככוכבי השמיים". המלצה שלי – שבו לפני ראש השנה עם המשפחה והמציאו לכם סימן פרטי. נסו לחשוב מה חשוב לכם ומה הייתם רוצים לאחל לעצמכם לשנה החדשה ואחר כך חפשו מאכל מתאים. אנחנו נאכל הרבה שום ונגיד "יהי רצון שלא יחסר לנו שום דבר". אני מרשה לכם לאמץ גם את הסימן שלנו. יהי רצון שתהיה לכם שנה נפלאה של התחדשות, צמיחה וטעם של עוד.

(בפעם הבאה: סורבה גזר וגם הכוכבים הגדולים של סימני החג בעדות השונות.)

* חלקים מן הטקסט פורסמו לראשונה בגרסה מעט אחרת במגזין "דרך האוכל". 

ים של סוף הקיץ

תגובה 1:

  1. פוסט חדש שמזכיר למה בעצם חיכיתי כל כך לפוסט חדש. אהבתי את ההרהורים, אבל בעיניי הסתיו הוא בכלל לא נוגה (מעבר לפואטיקה וליופי שבנוגות) - הוא בעצמו סימן להתחדשות. ובתור מי שבילתה את ראש השנה רוב השנים עם משפחתה מרובת הסימנים והמנהגים ואילו השנה עומדת להתארח, אני מרגישה כבר מעכשיו שהם יהיו חסרים לי:)

    השבמחק

תרצו לומר משהו? אשמח לשמוע.