יום שבת, 21 במאי 2011

התחלות חדשות


בשעה שש עשרים וארבע בבוקר, ביום שלישי, מעט אחרי שצפינו בשמיים מכחילים באור הזריחה, חיינו השתנו בפעם השלישית. למרות שכבר היינו שם פעמיים, למרות שחשבנו שאנחנו יודעים למה לצפות ולמרות חודשי ההכנה וההתכוננות, למרות... הרגע הזה הוא חד פעמי, בלתי ניתן לתפיסה, כזה שאי אפשר להיות מוכנים אליו באמת. רגע של אושר מזוקק, התרגשות שעולה על גדותיה, רגע שקיים רק פעם אחת. לראות אותה בפעם הראשונה... הבנה שאינה באמת מובנת שנוצרו בתוכי חיים חדשים, שהיא חצי אני וחצי הוא. הנשימה נעתקת והלב מתמלא ברגש שקיים אך ורק ברגע הזה, אך ורק בשביל הילדה הזו. כמו שכל תינוק ותינוק שונים זה מזה, כך רגעי הלידה שלהם, שמתקיימים לשניות בודדות, שונים ומובחנים, קסומים ומפליאים באופן ייחודי. כמו טביעת אצבע המוטבעת מעתה בעולם ובקיום שלי ושלו, מן שקע קטן ורך שמתאים בדיוק לנשמתה של התינוקת שזה עתה הגיחה לאוויר העולם. קטנה, עדינה, רכה ומושלמת.


בת עשרים דקות. אתה אבא שלי, נכון?
במשך חודשי שהותה בבטן קראנו לה אפונה (או אפונוני). מיד עם יציאתה לעולם, היה ברור שהיא לא סתם אפונה. היא אפונה - עדינה. כשנשמנו אותה עמוק-עמוק אל תוך נימי נפשנו, גילנו שהיא גם אפונה ריחנית.  אחרי כמה ימי הכרות, היא קנתה לעצמה את הכינוי לולי ומדי פעם גמדות הבית מכנות אותה בחיבה שרגא. נחכה ונראה מה יתפוס. בינתיים, קבלו אותה (בעדינות רבה). 


את ואני, מעכשיו זה רשמי. לנצח. 

זה חיוך ושלא תגידו אחרת!

אפונה עדינה

יש לנו עוד כל כך הרבה ללמוד ממנה...

אפונה עדינה, קטנה שלי, השיר הזה הוא בשבילך (למרות שלא קוראים לך שירה).


אני לוקחת לעצמי חופשת לידה קטנה, קצת זמן להכיר ולהתגבש.
מבטיחה לחזור בקרוב. בינתיים, אתם מוזמנים לדפדף אחורה ולהיזכר.


.